נסו שנייה להיזכר בשיחה שניהלתם עם חבר או בן משפחה. שיחה בה הוא סיפר לכם שהוא בדיוק יצא מבדיקת רופא עם אבחנה כלשהי.
מה הייתם אומרים לאותו חבר? סביר להניח שהייתם אומרים מילות נחמה, עוטפים, מעודדים, מציעים תמיכה וסיוע.
עכשיו נסו להיזכר מתי אתם אובחנתם עם משהו. זה יכול להיות סכרת, פריצת דיסק או פיברומיאלגיה. נסו להיזכר מה היה השיח שניהלתם עם עצמכם בראש? האם השיח הזה היה דומה במשהו לשיח אותו ניהלתם עם החבר? האם הטון היה זהה? סביר להניח שלא…
המרוץ של החיים, הרצון להתקדם, השוואות עם הקולגות או בני משפחה, הציפיות בעבודה והשאיפה להיות יותר- לכל אלו יש לפעמים מחיר.
זה בסדר גמור לרצות יותר, להתקדם ולהשיג. אבל זה לא תמיד מצליח וכשזה לא קורה אנחנו נוטים להחמיר עם עצמנו, לבקר את המהלכים שננקטו ולא פעם להעניש את עצמנו.
וזה קורה גם במצבים רפואיים. כשאנחנו מאובחנים עם משהו אנחנו לרוב מלקים את עצמנו והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא "איזו טיפשה הייתי", "ידעתי שאני אשלם על זה ביוקר", "איך הגוף הזה בוגד בי", "למה זה מגיע דווקא לי?!".
כאן. ממש כאן נכנסת חמלה עצמית לתמונה.
מה זה בכלל חמלה עצמית?
חמלה זו היכולת לראות ולהכיר בקושי ובסבל.
חמלה עצמית זו היכולת להכיר בקושי האישי שלי. לראות את עצמי בעיניים טובות.
אנחנו אלופים בלעשות את זה עבור אחרים אבל מתקשים מאוד לעשות את זה עבור עצמנו.
בניגוד למה שאתם חושבים, זה שתהיו קשים עם עצמכם לא אומר שתגיעו לתוצאות טובות יותר.
נניח שאובחנתם עם סכרת. יכול להיות שהיו לזה סימנים מקדימים והתעלמתם או הדחקתם, ועכשיו כשיש אבחנה אתם "אוכלים את עצמכם" ומלחיטים להיכנס בזה בכל הכוח – תזונה קפדנית (גם כזו שאתם לא נהנים ממנה), פעילות ספורטיבית בעצימות גבוהה (למרות שעד לפני דקה לא עשיתם כלום) וכל הזמן בראש הדיבור הפנימי של "איזה טיפש הייתי", "איך הזנחתי את עצמי", "מגיע לי".
ברור לכם שאופן התנהלות כזה לא מקדם את הבריאות שלכם, בטח לא לטווח הרחוק.
אז מה עושים?
לוקחים רגע לנשום ולעכל את מה שהיה כאן, את האבחנה שניתנה.
ברגע שמזהים דיבור ביקורתי (ביני לבין עצמי או לאחרים) – "תופסים" אותו ומכירים בו. לא צריך להיאבק בו או לסלק אותו. רק להכיר בדיבור הזה.
מנסים להחליף ניסוח שיהיה סלחני יותר.
דברו אל עצמכם כמו שהייתם מדברים אל מישהו קרוב.
חמלה עצמית זה לא אומר לקבל את המחלה כגזירת גורל ולהיות פאסיבים. זה אומר להיות סלחניים לעצמנו, להבין שלטעות זה אנושי, זה לקדם את הבריאות שלי ממקום שרוצה להיטיב עם עצמי ולא ממקום של הענשה.
חמלה עצמית היא אבן הדרך הראשונה בטיפול. היא דורשת אומץ ולהיות עירניים לאופן שבו אנחנו מדברים אל עצמנו ועל עצמנו.
במקרים של מחלות כרוניות או אבחנות רפואיות, חמלה עצמית מאפשרת לעבור את הדרך הטיפולית ממקום של רוך.
זה מפחית סטרס, משפר רווחה נפשית ומאפשר לעבור את התהליך הטיפולי ממקום טוב וסלחני יותר.
